סלקום ישראל בע"מ נ' זייד

החלטה

1. לפניי התנגדות לביצוע תובענה בסכום קצוב ובקשה להארכת מועד להגשתה. דיון בבקשות אלו התקיים ביום 17.2.14. בדיון שהתקיים לפניי נחקר המבקש על תצהירו, והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

2. לטענת המבקש, רק בחודש אוקטובר 2013 נודע לו על תובענה זו, שהוגשה עוד באוקטובר 2012, ואשר האזהרה בעטייה נמסרה לו לכאורה עוד בנובמבר 2012. ביום 13.10.13 התקיים דיון בביהמ"ש לתביעות קטנות בעכו, בתביעה שהגיש המבקש נגד המשיבה. במעמד זה נודע לו, לטענתו, על תיק ההוצאה לפועל שנפתח עם הגשת תובענה זו. בסמוך לכך, ביום 17.10.13, הגיש המבקש את התנגדותו.

המבקש טוען, כאמור, כי לא ידע על התובענה עד למועד הדיון בביהמ"ש לתביעות קטנות, ועם זאת עותר גם להארכת מועד להגשת התנגדותו, בשל העובדה שלאורך התקופה הרלבנטית היה מאושפז מספר פעמים, וקיבל טיפולים אונקולוגיים שוטפים. לעניין זה צורף מסמך המעיד על הזמנה לטיפול בביה"ח שיבא בתל השומר.

אשר לתובענה עצמה, אשר הוגשה בגין חוב בסך 2,170 ₪, לטענת המבקש, הוא אינו חייב בסכום זה. לטענתו, עת התקשר בהסכם עם המשיבה, הובטח לו כי יקבל שני מכשירים (ראוטרים) מתוך חמישה קווים שרכש – ללא תשלום. לאחר שהתברר לו שהוא מחויב על כל הקווים שרכש, ניסה לפנות למשיבה על מנת לברר מדוע. לטענת המבקש, פנה פעמים רבות למשיבה על מנת לקבל לידיו העתק של החוזה שעליו חתם עת נערכה העיסקה, אך כל פניותיו לא הועילו. עד למועד הדיון לפניי לא הצליח המבקש לקבל לידיו עותק של ההסכם, לטענתו.

המבקש צרף להתנגדותו את פרוטוקול הדיון שנערך בביהמ"ש לתביעות קטנות, ממנו עולה, כי הצדדים הגיעו להסכם פשרה, לפיו המשיבה תשלם למבקש סכום של 1,000 ₪.

3. לטענת המשיבה, אזהרת ההוצאה לפועל הומצאה לידי המבקש כדין, בנובמבר 2012. המבקש הוא תושב קיבוץ מורן, ואישור המסירה מעיד על המצאה למזכירות הקיבוץ. אישור המסירה נושא חותמת הקיבוץ וגב' שרון מסיקה ממזכירות הקיבוץ. לטענת המשיבה, מדובר בהמצאה כדין, על פי תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי. בחקירתו הנגדית טען המבקש, כי האזהרה לא נמסרה לידיו בפועל, הגם שאישר כי הוא תושב קיבוץ מורן.

בחקירתו הנגדית הודה המבקש, כי נודע לו בחודש מרץ או אפריל 2013 על עיקול שהטילה המשיבה על חשבון הבנק שלו. לטענת המשיבה, למרות זאת לא טרח המבקש להגיש התנגדותו במשך כחצי שנה או יותר, ומדובר באיחור ניכר. לטענת המשיבה אין להאריך את המועד להגשת ההתנגדות כאשר באיחור כזה עסקינן, אף לא בשל מחלתו של המבקש, שכן המבקש יכול היה להגיש תביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות באותה תקופה, ואף להגיע לדיון, כך שיכול היה גם להגיש התנגדותו במהלך אותה תקופה. המבקש אף הסתייע בחבר עורך דין, אשר ייעץ לו.

לטענת המשיבה, בדיון שהתקיים בביהמ"ש לתביעות קטנות סוכם – מחוץ לפרוטוקול – כי החוב נשוא התובענה יעמוד בעינו, ובניגוד לכך, ובחוסר תום לב, החליט המבקש להגיש התנגדותו זו. כן טוענת המשיבה, כי התנגדותו של המבקש כללית וסתמית, ואינה נתמכת בכל אסמכתא שהיא. לטענתה, המבקש טוען באופן סתמי, כי לכאורה ישנו הסכם בינו לבין המשיבה שבו כתוב שהוא איננו צריך לשלם עבור הראוטרים שנרכשו על ידו, אך הוא אינו מצרף כל אסמכתא לעניין זה, וטענתו נותרה בגדר טענה סתמית.

המשיבה מוסיפה וטוענת, כי המבקש זכה לקבל זיכוי מלא בחשבוניות, מדי חודש בחודשו, בגין הראוטרים שרכש. הטבה זו ניתנת כל עוד מקבל המבקש את שירותי המשיבה, ולא מעבר לכך. כן טוענת המשיבה, כי התביעה הוגשה בגין חוב שמורכב לא רק מעלות הראוטרים, אלא גם כרטיסי "סים" ושימוש שוטף, ואילו בעניין זה לא העלה המבקש כל טענה.

אשר להסכם הפשרה בביהמ"ש לתביעות קטנות, הרי שלטענת המשיבה, התביעה שהגיש המבקש שם אינה קשורה לחוב נשוא תביעה זו. התביעה הוגשה בגין "חוב בניגוד להסכם כתוב", והסכם הפשרה שם מתייחס לטענות שהיו למבקש נגד המשיבה להשבת כספים ששילם, ולא לתובענה זו.

4. למרות טענותיה של המשיבה באשר לאיחור הניכר בהגשת ההתנגדות, הן ביחס למועד ההמצאה שבוצעה, והן ביחס למועד הידיעה על העיקול שהוטל, אני רואה לנכון להאריך את המועד להגשת ההתנגדות, עד למועד בו הוגשה בפועל, כפי שיפורט להלן.

5. תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת: "באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים, ואם היה הנמען תושב קיבוץ, קבוצה, מושב עובדים או מושב שיתופי (להלן בפרק זה – ישוב), די בהמצאת הכתב לידי חבר הועד או המזכיר של הישוב".

אישור המסירה אמנם מעיד על מסירת הכתב למזכירות הקיבוץ, ועם זאת, ספק בעיני אם אכן מדובר בהמצאה כדין. ראשית, אין להתעלם מהרישא של התקנה, המתירה המצאה לידי בן משפחה, חבר ועד או מזכיר ישוב במקרים המתאימים, רק "באין אפשרות למצוא את הנמען". תקנה 477 קובעת, כי "ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו...". בהמשך לכלל זה, קובעת תקנה 481 אלטרנטיבות מקלות, למקרים שבהם אין אפשרות מעשית לאתר את הנמען. חשיבות ההמצאה של כתב בי-דין אינה מתירה "דילוג" שגרתי מעל הניסיון להמציא את הכתב לידי הנמען עצמו. מעיון בתצהיר המוסר שביצע את המסירה במזכירות קיבוץ מורן אין כל איזכור לניסיון שנעשה לאתר את המבקש עצמו, וניתן להבין ממנו כי המוסר הגיע לקיבוץ מורן, פנה למזכירות, ומסר את האזהרה שם. בכך אין די. יתר על כן, תקנה 481 מאפשרת מסירה לידי "חבר הועד" או "המזכיר של הישוב". הכוונה לבעלי תפקידים בכירים בישוב, אשר ההנחה לגביהם היא, כי יבינו את חשיבות העניין, וידאגו למסור את הכתב ישירות לאדם הנוגע בדבר. אישור המסירה כאן חתום אמנם בחותמת הקיבוץ, אך המסירה נעשתה לידי "שרון מסיקה – מזכירות". לא ברור אם אכן מדובר במזכיר הישוב או חבר הועד, כאמור.

לאור האמור, לא השתכנעתי כי אכן בוצעה המצאה כדין של האזהרה, לאחר שקידה ראויה וניסיון להמציא את הכתב לידי המבקש עצמו, והמצאתו לידי הגורם המוסמך לכך בקיבוץ.

6. אין חולק, כי לפחות בחודש מרץ או אפריל 2013 כבר ידע המבקש כי המשיבה נוקטת נגדו הליכים, שכן המבקש גילה שהוטל עיקול על חשבון הבנק שלו.

נראה כי תגובתו של המבקש לכך הייתה בהגשת התביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות (תביעה שהוגשה במהלך חודש מאי 2013).

לטענת המשיבה, מאחר והמבקש ידע שיש הליך של עיקול בחשבון הבנק שלו, הרי שידע גם על תביעה זו, שמכוחה הוטל העיקול, ולכן השתהה פרק זמן בלתי סביר בהגשת ההתנגדות. למרות מחלתו הצליח המבקש להגיש תביעה קטנה, כך שאין הצדקה להארכת המועד להגשת ההתנגדות בתיק זה.

סבורני, כי אף אם יש לראות את המבקש בחזקת מי שמודע להליך המשפטי מאז מרץ או אפריל 2013, הרי שיש להאריך את המועד להגשת ההתנגדות עד למועד בו הוגשה בפועל, מהטעמים הבאים:

א. המבקש אינו מיוצג על ידי עורך דין. אמנם התייעץ עם עורך דין לאורך הזמן, אך הוא מתנהל לבדו, ללא בקיאות של ממש בהליכים. המבקש בחר להגיב לעיקול שהוטל על חשבונו בדרך של הגשת תביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות, ולא בדרך של התגוננות מפני התביעה, וברור כי התנהלות זו נובעת מחוסר הבנת ההליכים, ולא מהודאה בחוב.